<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית שני שער שלישי</h1>
<h2>דף ט.</h2>
כל טרפות שמנו חכמים בבהמה ובעוף אין צריך לחזר אחריהן, דחזקת בהמה והעוף כשר, לפי שרוב בעלי חיים בריאין הן וכשירין הן. ואפילו הריאה בחזקת כשירה היא. ולמה הצריכו לבדוק בה יותר משאר טרפייות, לפי שהסירכות מצויות בה, ולפיכך הצריכו לכתחילה לבדוק בה מחמת סירכות. וכן נוהגין בכל ישראל.
<h2>דף כח:</h2>
בהמה אין לה בדיקה בדריסה, לפי שהוושט אין לו בדיקה מבחוץ ולאחר שחיטה אי איפשר לבודקו דחוששין שמא במקום ארס שחט. ויש אומרים שיש לה בדיקה, שהארס שורף ומאדים ואפילו היה שוחט במקום הארס אדמומיתו ניכרת בצידי בית השחיטה. והראשון עיקר. בדק ולא האדים בשר אפילו מבחוץ, אם סמוך לדריסתו בדק כשירה, בידוע שלא דרס, שאילו דרס בשר היה מאדים במקום דריסתו. לא בדק סמוך לדריסתו, יראה לי שחוששין לה, שהרי חוששין לספק דרוסה וחוששין שמא שינה מראיו מבחוץ והבריא ויורד ונוקב מלמטה. האדים בשר מבחוץ ואפילו בעוף, הורו מקצת הגאונים ז"ל שאין אנו בקיאין עכשיו בבדיקת הנדרסין ואין סומכין על בדיקתינו. ויש אומרים שסומכין אנו על בדיקתינו, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
<h2>דף לב:</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה, וכן קלוט במעי פרה, בין קודם שיצא לאויר העולם בין לאחר שיצא לאויר העולם, יתבארו דיניהן בשער החמישי של בית זה עם הניתרין בלא שחיטה. וכן יתבאר דין חלב בן פקועה שהוציא ידו או רגלו עד שלא נשחטה אמו בשער השלישי של בית זה בסוף הטריפות. השוחט את הבהמה ולאחר ששחט את הקנה ניקבה הריאה הרי זו כשירה, שחיי הריאה אינן תלויין אלא בקנה, וכל שנשחט הקנה או רובו הרי הריאה כאילו מונחת בכלי ואינה ראויה לקבל טרפות מעתה. וכן הדין בששחט את הוושט וניקבו שאר בני מעיים, שחיי כל שאר בני מעיים אינן תלויין אלא בוושט. שחט את הקנה וניקבו בני מעיים או ששחט את הוושט וניקבה הריאה טריפה, שיש טרפות לחצי חיות. ויש מגדולי המורים שהורו דכל שנטרפה הריאה או בני מעיים בין סימן לסימן טריפה, ואפילו שחט את הקנה ונטרפה הריאה או ששחט את הוושט וניקבו בני מעיים. וראוי לחוש לדבריהם. שחט חצי הקנה וניקבה הריאה, או ששחט חציו של וושט וניקבו בני מעיים, טריפה. שחט חציו של וושט ונקרע או נשרף אותו החצי, הרי זו פסולה כאילו נקרע או נשרף הצד ממנו שלא נשחט. ולפיכך אסור לשחוט בסכין שלבנו באור, וכן בסכין שלא נבדקה משלש רוחותיה, כמו שנתבאר בשער במה שוחט.
<h2>דף לז.</h2>
בהמה או עוף המסוכנין כשירין, שלא אסרה התורה אלא נבילה שמתה, או הטריפה והיא שיש חסרון בגופה, כנקובה או חסרה או נטולה וכיוצא בזה, ומחמת אותו החסרון אינה חיה שנים עשר חודש. השוחט את המסוכנת, והיא הבהמה או העוף שמעמידין אותה ואינה עומדת ואע"פ שהיא אוכלת את הקורות, אם פרכסה כשירה ואם לאו פסולה.
אי זהו פירכוס, כל שעושה דברים שאין המתה עושה. ואי זהו דבר שאין המתה עושה, בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה אינו פירכוס, שהמתה עושה כן, שאין זה אלא הוצאת נפש. היתה ידה פשוטה וכפפתה הרי זה פירכוס. ואין צריך לומר כשהיתה ידה כפופה ופשטתה וחזרה וכפפתה. במה דברים אמורים ביד, אבל ברגל אפילו פשטה ולא כפפה הרי זה פירכוס, ואין צריך לומר בשכפפתה. במה דברים אמורים בדקה, אבל בגסה בין ביד ברגל בין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשירה. חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס. כשכשה בזנבה כשירה. וכן אם הטילה רעי, אם מתרזת כשירה, ואם שותתת פסולה. היתה גועה, אם קולה עבה וחזק כשירה, ואם קולה נמוך פסולה. ובעוף, אפילו לא ריפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זה כשר. במה דברים אמורים כשעשה סימנין הללו בסוף שחיטה, אבל בתחילת שחיטה ואפילו באמצע שחיטה פסולה. סימנין אלו שאמרנו כשהיתה בחזקת מסוכנת, אבל היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה אחד מן הסימנין הללו כשירה. אמרו משמן של גאונים ז"ל דמסוכנת שאמרו דכשירה ביש בה אחד מן הסימנין הללו לא אמרו אלא בבהמת ישראל ומשום הפסד ממונו, אבל בשל גוי אסורה. ורבותיי אמרו שזו להם מדת חסידות ולא לכל אדם אמרו.
<h2>דף מב.</h2>
נפסק חוט השדרה טריפה. במה דברים אמורים בשנפסק רוב עורו אבל אם רוב עורו קיים אע"פ שנפסק רוב המוח שבתוכו כשירה. נתקלקל המוח שבתוכו הרבה עד שהוא רך כמים שאם ינקב העור ישפך המוח כקיתון, או אפילו נמס ונתרכך עד שאם מעמידין אותו ביד ומעט ממנו שהוא חוץ ליד שוחה ואינו יכול לעמוד טריפה. היה חוט השדרה עבה וכבד ואינו יכול לעמוד מפני כבידו, חוששין שמא לקות הוא שהגיעו ומחמתו הוא שאינו יכול לעמוד והרי זו אסורה מספק. נתנדנד המוח או שנתרוקן קצתו מאיליו כשירה. ומהיכן מתחיל חוט השדרה, ממקום שהוא מתחיל לימשך. ומהיכן מתחיל לימשך, מן הפולין שהן על פי הקדירה שהמוח נתון בתוכה ולחוץ. והפולין עצמן כלפנים ובמשהו כמוח.
ניקבה הקיבה טריפה. ואם היה חלב שעל היתר סותם כשירה, אבל חלב שעל הקשת אינו סותם, לפי שאמרו חלב טהור סותם טמא אינו סותם. אפילו חלב חיה שהוא טהור, כל שכמוהו בבהמה טמא אינו סותם. ניקבה המרה טריפה. וכן הדין אם ניטלה או שחסרה. ואפילו בעוף. ויש אומרים חסרה בעוף כשר, הואיל ויש בעופות שאין להן מרה תורים ובני יונה. ואין זה נכון, שאין לוקחין ראיה ממין לשאינו מינו. הודו מקצת הגאונים ז"ל ריאה שאין בה מרה, טועמין במקום מרה, אם נמצא מקומה מר כשירה, בידוע שבלועה היא במקומה בכבד, ואם לאו טריפה. מרה שניקבה וכבד סותמתה כשירה. ניקבה ואיפשר לתלות בסכין או ביד הטבח כשירה.
הכרס הפנימית שניקבה טריפה. ואי זו היא כרס הפנימית, יש מי שאומר כל מה שהוא נראה ממנו כשהטבח פורע ופותח מן היריכים עד החזה. וכל הצד ממנו שהוא נתון בין הצלעות זו היא הכרס החיצונה ואינו נאסר בנקיבת משהו כמו שיתבאר. ויש מי שאומר שכל הכרס כרס הפנימית, ואי זו היא כרס החיצונה, בשר החופה את רוב הכרס. ולזה דעתי נוטה. המסס שניקב כלפי חוץ, ר"ל כלפי הצד שאינו מתחבר אל בית הכוסות, אע"פ שלא ניקב אלא מקצת עביו, יש מי שאוסר, שלא אמרו ניקב לחוץ אלא כלפי חוץ, כמו שאמרנו. ויש מי שמתיר עד שינקב מעבר אל עבר ויצא הנקב לחוץ ממש. ולזה הדעת נוטה. בית הכוסות שני עורות יש לו ואם ניקב זה בלא זה כשירה. נמצא בו מחט מצד אחד, הופכין אותו ובודקין אותו מבחוץ, אם נמצא עליו קורט דם בידוע שניקב לחוץ, שאם לא כן דם זה מאיין בא. ואם לא נמצא עליו קורט דם כשירה. נמצא המחט משני צדדין, בין בהמסס בין בבית הכוסות, אם נמצא קורט דם סביב המחט בידוע שהוא קודם שחיטה, ואם לאו בידוע שהוא לאחר שחיטה. ומה נשתנה נקב זה משאר נקבים שאתה אוסר אע"פ שלא נמצא עליו קורט דם, מפני שיש כאן מחט ואילו מחיים ניקבה הדם היה נאחז סביב המחט ונדבק בה. המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה במקום שהם דבוקים ומתחברים, אע"פ שניקבו מצד לצד כשירה.
קרועה טריפה כיצד, הכרס החיצונה שנקרע טריפה. אי זהו הכרס החיצונה, בשר החופה את רוב הכרס. אבל כל הכרס כרס הפנימית היא ונקיבתה במשהו. בשר זה לא שיקרע רובו ממש, אלא כל שנקרע ממנו רוב מה שהוא חופה את רוב הכרס. נקרע ממנו טפח, אע"פ שהוא גדול טריפה. נקרע ממנו רוב החופה את רוב הכרס, אע"פ שאין הקרע כטפח טריפה. קרע זה שאמרו, יש מגדולי המורים שהורו אע"פ שלא נקרע קרע מפולש עד שיראה מתחתיו הכרס, אלא כל שנקרע רוב עביו של בשר טריפה. ולא יראה לי כן, אלא עד שיקרע קרע מפולש.
נפולה טריפה כיצד, בהמה שנתגלגלה ונפלה מגג גבוה עשרה טפחים, חוששין שמא נתרסקו איבריה. וכן אם היתה עומדת על רגליה ונפלה בבור או במקום נמוך, בזמן שיש מכריסה ועד מקום שנפלה שם עשרה טפחים יש בו משום ריסוק איברים, פחות מיכן אין בו משום ריסוק איברים, שאין חבט בפחות מעשרה טפחים. במה דברים אמורים בשנפלה מעצמה, אבל הפילוה אחרים בכח אפילו בפחות מיכן יש בו משום ריסוק איברים. לפיכך שוורים המנגחין זה את זה והפילו זה את זה לארץ יש בהן משום ריסוק איברים. במה דברים אמורים בשלא אמדה נפשה, אבל אמדה נפשה אפילו נפלה מגג גבוה כמה מרדעות אין חוששין לה, ואפילו לא הלכה ולא עמדה אין חוששין לה, דכאב הוא שאחזה. ואפילו נפלה מארובה שבאמצע הבית שאין לה במה שתנעוץ ציפרניה ותסתרך, ואין צריך לומר אם היתה ארובה סמוכה לכותל שזו מסתרכת ונאחזת בציפורניה קצת בכותל ואינה נופלת בכח. הפילוה אחרים ואמדה נפשה, אע"פ שנפלה בכח ונשמע קול גניחתה אין חוששין לה, לפי שנועצת ציפורניה בקרקע ונעזרת. לפיכך שוורים המפילין לארץ בבית המטבחיים אין בהן משום ריסוק איברים. מעשה היה בשור שקשרוהו בבית המטבחיים והפילוהו בכח והתירוהו וברח.
אי זהו שיש לו דריסה ובמה יש לו דריסה, הארי יש לו דריסה בכל בהמה ואפילו בשור הגדול, ובחיה ואפילו בגדולה שבחיות, ואין צריך לומר בעופות. הזאב יש לו דריסה בבהמה דקה ובחיה דקה ואפילו בגדולה שבדקה, ואין צריך לומר בכל העופות. הזאב אין לו דריסה בבהמה גסה ואפילו בקטנה שבגסה כעגלים הרכים. כל חיה טמאה שאינה גסה מן הזאב אין לה דריסה בגדולה שבדקה ככבשים ועזים ואפילו היתה גסה כזאב, אבל יש לה דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בעופות. ואם היא גסה מן הזאב דינה כזאב ויש לה דריסה בדקה אבל לא בבהמה גסה ואע"פ שהיא גסה כארי. היתה גסה יותר מן הארי הרי היא כארי ויש לה דריסה בכל. חתול ונמייה יש להן דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בכל העופות, אבל אין להם דריסה בכבשים גדולים. שועל שדרס גדיים וטלאים חוששין לו מספק, אבל לא בכבשים גדולים. ויש לו דריסה בכל העופות. החולדה אין לה דריסה בבהמה כלל ואפילו בגדיים וטלאים, אבל יש לה דריסה בכל העופות. הכלב אין לו דריסה כל עיקר ואפילו בעופות ואינו עושה אלא כמעשה קוץ בעלמא, שאם נשך בשן או דרס ברגל ונקב לחלל חוששין לו כדרך שחוששין לקוץ שנקב לחלל.
<h2>דף מג.</h2>
הרבה מיני טרפות נאמרו למשה בסיני חוץ מאילו שמנינו. יש מהן נקובין ויש מהן פסוקין, נטולין וחסרין וקרועין ודרוסין ונפולין ושבורין ולקויין. תשעה עשר מינין יש בנקובין. ואילו הן, ניקב הוושט, ניקב הקנה למטה מן החזה, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, הריאה שניקבה, ניקבה הקיבה, ניקבה המרה, ניקבו הדקין, הכרס הפנימי שניקב, המסס שניקב לחוץ, בית הכוסות שניקב לחוץ, תרבץ הוושט שניקב, קנה הלב שניקב, קנה הריאה שניקב, קנה הכבד שניקב, סימפון הריאה שניקב לחבירו, ניקב הטחול בעביו. ובעוף — ניקב הקרקבן וכיסו וגג הזפק שניקב.
כל איברים אילו שהנקב פוסל בהן, אם ניטלו הרי זו טריפה, חוץ מן הטחול שאם ניטל כשירה, לפי שאף הוא אין כל נקב פוסל בו, שאם ניקב בראש החד שבו כשירה. ולפי שכל איברים אילו הנטילה פוסלת בהן הוצרכו חכמים לפרוט בטחול שאם ניטל כשר.
פסוקין כיצד, שני מינין יש בפסוקין ואילו הן, פסוקת הגרגרת וניפסק חוט השדרה נפסקה הגרגרת ברוב חללה טריפה. היה רוב חללה קיים אע"פ שנפסק רוב היקפה כשירה.
נטולין כיצד, שבעה מינין יש בנטולין ואילו הן ניטלה הכבד, ניטלה לחי העליון, ניטל עורה והיא הגלודה, בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, ניטל צומת הגידין, ניטל הזפק, ניטלה האם. ניטלה הכבד טריפה. במה דברים אמורים שלא נשתייר ממנה כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה שהוא המקום שהיא תלויה בו, אבל נשתייר ממנה כזית במקום זה וכזית במקום זה כשירה. ובעוף הכל לפי גודלו והכל לפי קוטנו. לא היו שני זיתים אילו שלימים כל אחד במקומו אלא מתלקטין, או כרצועה, או מרודדין, אע"פ שיש מהן בכעניין זה כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה, טריפה. נידלדלה כל הכבד מן המקום שהיא מחוברת שם ועדיין היא מעורה בטרפשין של כבד כשירה, שהרי יש כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה. יבשה הכבד במקום מרה או במקום שהיא חיה טריפה. במה דברים אמורים שהיא נפרכת בציפורן, דיבש כנטול דמי, אבל אם לא הגיעה ליבשות כזה כשירה.
שני עורות יש לו לוושט, אם ניקב זה בלא זה כשירה. ניקב זה שלא כנגד זה טריפה, עורות אילו אינן דבוקין זה בזה פעמים שזה עולה וזה יורד ויהיו הנקבים זה כנגד זה, ולפיכך טריפה. עלה קרום בוושט מחמת המכה ונסתמו הנקבים, אינו מציל, שעתיד הוא לחזור ולינקב. שני עורות אילו הפנימי לבן והחיצון אדום, ואם נתחלפו ונעשה הפנימי אדום והחיצון לבן לקות הוא וטריפה. ויראה לי שאם נתחלף האחד לבדו כשירה, לא יהא זה שנתחלף חמור מניקב שחבירו מגין עליו. וראיתי מן החכמים שנסתפקו בזה. וראוי לחוש לדבריהם.
אחר שעור חיצון זה אדום הוא, אין לו בדיקה מבחוץ אצל דריסה אלא מבפנים, שהארס אדום ואינו ניכר באדום. ויש מי שאומר אפילו אצל ספק נקב אין לו בדיקה, שהנקב כל שהו ואינו ניכר אלא בלבן. ויש מי שאומר שיש לו בדיקה אצל ספק נקב, והוא שהספק במקום אחד ידוע מן הוושט, אבל שלא במקום ידוע ממנו אין לו בדיקה אפילו אצל ספק נקב. לפיכך עוף שהיה צוארו מבצבץ דם צריך בדיקת סימנין, ובודק קנה ושוחט, ומהפך וושט ובודק מבפנים. אבל בהמה אין לה תקנה, לפי שהיא צריכה בדיקה ואין לה.
<h2>דף מג:</h2>
תרבץ הוושט שניקב טריפה. ולפיכך כל מקום שניקב הוושט מן המקום שנתחבר אל הלחי ועד הכרס אין לו בדיקה אלא כל שניקב טריפה. נמצא קוץ תחוב בוושט מבפנים חוששין שמא ניקב ויצא לחוץ וטריפה. במה דברים אמורים בשנמצא קורט דם בוושט או סביב לקוץ אבל לא נמצא עליו קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה וכשירה. ומקצת מגדולי המורים אסרו בין כך ובין כך. ולזה דעתי נוטה. במה דברים אמורים בשנמצא הקוץ תחוב בוושט אבל אם נמצא בוושט שלא נתחב בו כשירה, הרבה בהמות יש שרועות ואוכלות את הקוצים. נתחב הקוץ בוושט כמו שאמרנו, יש אומרים שאין לה בדיקה, שאין בדיקה בעור החיצון ואפילו אצל הנקב. ויש אומרים שיש לה בדיקה מבחוץ כנגד הנקב וכמו שכתבנו.
<h2>דף מה.</h2>
ניקבה הגרגרת כנפה נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר, שאילו נחסרה הגרגרת בכאיסר טריפה כמו שיתבאר. ואם ניקבה נקבים שאין בהן חסרון מצטרפין לרוב חללה כאילו נפסקה. ובעוף שהגרגרת שלו קטנה חותך כל אותו המקום שהוא עשוי נקבים נקבים ומשים על פי הקנה ואם חופה כל אותה החתיכה את רוב פי הקנה בין מה שניקב ממנה ובין מה שהוא בין נקב לנקב טריפה, ואם לאו כשירה. נפחתה הגרגרת כמין דלת, שלא ניטל הפחת אלא תלוי וזקוף שם כדלת על פי ארובה, אם הפחת גדול כדי שיכנס ויצא בו איסר טריפה, ואם לאו כשירה הואיל ועור הדלת סותם הנקב. ניטלה רצועה מן הגרגרת לאורך הגרגרת מצטרפת לכאיסר.
הגרגרת שניקבה למטה מן החזה מקום שאין השחיטה כשירה בו נידון כריאה ובמשהו.
מוח זה שני קרומות יש לו, העליון עב וקשה והתחתון דק ורך. ניקב זה בלא זה כשירה. ויש מגדולי המורים שהורו שאם ניקב התחתון לבדו טריפה, אבל ניקב העליון ולא ניקב התחתון כשירה. במה דברים אמורים בבהמה וחיה ועוף שאינו עוף המים, אבל עוף המים הואיל וקרומו רך כל שנשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום המוח טריפה. אווזות המצויות במים הרי הן כעוף המים.
עצם שהמוח נתון בתוכו יש בו חלל גדול כעין קדירה ויש על פיה כלפי השדרה כעין שני פולין. וכל המוח וכל מה שבקדירה עד הפולין והפולין בכלל נידון כמוח ונקובתו במשהו, התחיל לימשך מן הפולין ולחוץ הרי הוא כחוט השדרה ואינו אסור עד שיפסק רוב עורו, כמו שיתבאר.
<h2>דף מה:</h2>
שלשה חללין יש ללב, אחד גדול באמצעו, ושנים קטנים אחד מימינו ואחד משמאלו. וכל שניקב לאחד מהן טריפה. ניקב וסתמו חלב הטרפשא אינו סותם, שאינו מדובק עליו אלא עומד עליו ככובע. לא ניקב לבית חללו כשירה. במה דברים אמורים בניקב מחמת חולי, אבל ניקב בקוץ או במחט או בכיוצא בזה טריפה. ולא מחמת נקיבתו של לב, אלא אומרים קוץ זה או מחט זה שנקבו מבחוץ אין לו דרך כאן, אלא שבלעתו הבהמה דרך הוושט ונקב הדקין ויצא, או שנכנס דרך דופן וכבר אמרו בקוץ עד שתנקב לחלל, ומאי זה טעם אמרו, מפני שהאיברים הפנימיים שנקובתן במשהו רבים, חוששין שמא עם כניסתו פגע ונגע באחד מהם ואין להם בדיקה. ולפיכך אפילו נמצאת מחט בחלל הבהמה טריפה מחששא זו. ניקב הקוץ בפנינו ונשחטה הבהמה ונמצא הקוץ תחוב מדופן הבהמה לאחד מן האיברים, נראין הדברים שלא נגע במקום האחר, ולפיכך אם פגע בלב וכיוצא בו ולא ניקב לבית החלל כשירה.
הקנה מתפצל לשלשה קנים למטה מן החזה, אחד פורש לריאה ואחד פורש לכבד ואחד פורש ללב. ואי זהו הפורש ללב, חלב שעל גבי דופני הריאה. וכל אחד מאילו השלשה נידון כריאה ונקובתו במשהו.
מוח שנתרכך עד שהוא נשפך כקיתון טריפה. אינו נשפך כקיתון אבל נתרכך עד שכנגדו בחוט השדרה אם היו מעמידין אותו לא היה עומד טריפה. אם לא הגיע לשיעור ריכוך זה, אע"פ שניתנדנד, כשירה.
ועד היכן חוט השדרה שאנו חוששין לפסיקת עורו ולהפסד מוחו כמו שאמרנו, עד הפרשה השלישית. פרשה זו מה היא, חוט השדרה עובר מן המוח ועד סוף הזנב דרך ישר וחורז כל השדרה וכל החליות, וכשהוא סמוך ליריכים מתפצל ממנו פצול אחד, והם שני חוטין אחד יורד אילך כלפי צד ימין ואחד כלפי צד שמאל, ועוד הולך חוט השדרה ונמשך כלפי היריכים ומתפצל ממנו פצול שני, והם גם כן שני חוטין כראשונים, וכן עוד פיצול שלישי. וכל מקום שנפסק חוט השדרה עד הפיצול השלישי טריפה, משם ואילך כשירה. נפסק כנגד עובי פי הפרשה השלישית, יראה לי שהיא טריפה. ויש מי שהתיר. נפסקו אחד מחוטי שני הפיצולין הראשונים טריפה, אבל אם נפסקו חוטי הפיצול השלישי כשירה שאינו אלא כבשר.
<h2>דף מו.</h2>
חוט השדרה של עוף מתחיל מן הפולין שאמרנו עד למטה מן האגפיים. מה הן האגפיים שאמרנו, יש אומרים עד למטה ממקום שהאגפיים מחוברין לגוף, ויש אומרים עד למטה ממקום שהן שוכבות על הגוף.
שני קרומות יש לה לריאה, והפנימי אדום. ואם ניקבו שניהם באי זה מקום שניקבו טריפה. עלה קרום על הנקב ונסתם טריפה, שעתיד הוא לינקב. ניקב אחד משני הקרומות ולא ניקב השני, כשירה. [ויראה לי שאם ניקבו זה שלא כנגד זה אע"פ שניקבו שניהם כשירה]. נקלף כל הקרום העליון ונשאר התחתון האדום כוורד, כשירה. ויש מי שאומר שצריכה בדיקה בנפיחה. וראוי לחוש לדבריהם.
<h2>דף מו:</h2>
ריאה שהיא מוציאה קול, אם יודעין מהיכן קול יוצא, מניחין על אותו מקום כנף או קש [או רוק] וכיוצא בזה ונופחין אותה, אם מבצבצא שם טריפה, ואם לאו כשירה. לא נודע מהיכן מוציאה קול, מושיבין אותה בכלי שיש בו מים ונופחין אותה, אם המים מבצבצין טריפה ואם לאו כשירה. באי זה מים מושיבין אותה, במים פושרין, שאם מושיבין אותה במים קרים הרבה מקשים אותה, ואם יש נקב בתחתון ולא בעליון מתוך שהעליון דק והמים הקרים מותחין אותה כשמתקשה הקרום נקרע, ואם מושיבין אותה במים חמים הרבה מכווצין אותה, ואפילו יש שם נקבים מסתתמין, ואין זו בדיקה יפה, לפיכך אין לה בדיקה יפה אלא במים הפושרין. הפשר זה שאמרו, כהפשרת המים של ימות הקיץ לאחר שעמדו בבית קצת לאחר שנשאבו.
ריאה שהאדימה, בין שהאדימה כולה בין שהאדימה מקצתה, כשירה. אדמימות שאמרו, אפילו חזק שבאדומים, שאין אדמימות זה אלא מחמת שלא נבלע בה דמה. ויש מי שאוסר בשהאדימה הרבה. ואינו נראה כן. ריאה שיבשה מקצתה טריפה, ואין צריך לומר אם יבשה כולה, שכל מקום שיבש בריאה עתיד לינקב והרי היא כנקובה וטריפה. במה דברים אמורים ביבישה הרבה עד שהיא נפרכת בציפורן, אבל לא הגיע ליבשות זה כשירה, כיון שאין האויר שולט בה עדיין היא מתלחלחת וחוזרת לבריאותה.
מראות יש שפוסלין את הריאה כמו שיתבאר, ויש מראות שנראין כשינוי מראה בריאה ואינן פוסלין אותה. וכל מראה שפוסל אותה שיעורו כנקב ובמשהו, וכל מראה שאינו פוסל אותה אפילו נהפכה כולה לאותו מראה כשירה. נהפכה לגוונין הרבה מן המראות שאינן פוסלין בה, אין אומרין כיון שנהפכה לגוונין הרבה נתקלקלה זו הרבה ועתידה לינקב, אלא כל שלא נראה בה אחד מן המראות הפוסלין בה כשירה.
אבעבוע שנמצא נקוב בריאה ולא נודע אם מחיים ניקב או לאחר מיתה ניקב, אין מקיפין ומדמין, אלא הרי הוא מספק כמנוקב מחיים וטריפה. אבל מקיפין בריאה, ואפילו מריאה לריאה. במה דברים אמורים מבהמה דקה לבהמה דקה, אבל לא מדקה לגסה ולא מגסה לדקה.
כל טרפות שמנו חכמים בבהמה ובעוף אין צריך לחזר אחריהן, דחזקת בהמה והעוף כשר, לפי שרוב בעלי חיים בריאין הן וכשירין הן. ואפילו הריאה בחזקת כשירה היא. ולמה הצריכו לבדוק בה יותר משאר טרפייות, לפי שהסירכות מצויות בה, ולפיכך הצריכו לכתחילה לבדוק בה מחמת סירכות. וכן נוהגין בכל ישראל. ומה טעם אמרו בסרכא שהיא אוסרת, יש מי שאומר לפי שאין סירכא בלא נקב. ויש מי שאומר שיש סירכא בלא נקב, ומה טעם אסרו, מפני שהריאה נופחת תמיד, ומתוך שהיא מתנועעת מושכת לכאן ולכאן והסירכא מתפרקת וקורעת קרומות הריאה, וכל העומד לינקב כנקוב דמי. ולזה דעתי נוטה. לפיכך אונות הריאה שנסרכו זו לזו, אם כסדרן הן כשירה ואפילו שלא בבדיקה, מפני שכך רביעתה ורביצתה בחיי הבהמה ושוכבות הן זו על זו ולפיכך אין הסירכא מתפרקת. אבל אם נסרכו שלא כסדרן טריפה ואפילו בבדיקה אין מתירין אותה.
אי זהו כסדרן, כל שהן נסרכות מחיתוך של זו לחיתוך של זו הסמוכה לה, אבל מחיתוך של ראשונה לחיתוך של שלישית, ואפילו מחיתוך של זו לגב של שנייה הסמוכה לה, או מגב לגב, טריפה. וכן הורו הגאונים ז"ל. יש מי שאומר שאפילו מחתוך לחתוך שאמרנו אין מורין בה להקל עד שתסתרך כולה מראשה ועד סופה, שכל שיש פיצול ביניהן בראשן או באמצען או בסופן מתנועעות ומתוך נענוען מתפרקות. ולא כן הורו הגאונים ז"ל אלא כל שהיא מחיתוך לחיתוך כשירה, ואפילו נסרכת באלכסון מראשה של זו לסופה של זו. סירכא שהיא יוצאה בשיפולי הריאה פסולה, שהיא כאילו נסרכת מן הגב. ובין שתהא נסרכת משיפולי לשיפולי בין שתהא נסרכת משיפולי לחיתוך האונא טריפה. אונא שנסרכה לאומא שבצדה מחיתוך לחיתוך, יש מי שאוסר. ונותן טעם לדבריו שלא הוזכר הכשר סדרן אלא באונות אבל הכשר אומא לא נזכר. וגדולי המורים הורו שהכל דין אחד וטעם אחד יש להן, כל שהן כסדרן זו היא רביצתן וכשירה. וכך הורו הגאונים. ועל זה ראוי לסמוך.
עינוניתא דוורדא כל מקום שהיא נסרכת טריפה, ואפילו נסרכת לכיס שלה. הורו משמן של גאונים ז"ל שאם כל גג האומא מהשלמת כל האונין ולמטה דבוק בשדרה כשירה, שכך מראין הדברים שזו כך היא ברייתה. במה דברים אמורים בשכל הגג דבוק אל השדרה אבל אם היה שם פיצול שאין הגג כולו דבוק אל השדרה טריפה. גג האונין שהוא סרוך אל השדרה כשירה, שכל מה שהוא למעלה מחיתוך האונין יש לו דין חיתוך האונין. ויש מי שאוסר בזה.
<h2>דף מז.</h2>
שתי אבעבועות שהן סמוכות זו לזו בריאה אין להן בדיקה אלא אוסרין אותה מיד, לפי שהן עתידות לדחוק זו על זו ומתוך דחקן תבקע אחת מהן והרי היא נקובה וכל העומד לינקב כנקוב דמי. היתה אחת ונראית כשתים, נוקבין אותה בקוץ ואם שופכות למקום אחד אחת היא וכשירה ואם לאו שתים הנה וטריפה. אבעבוע שעלה בשיפולי הריאה, הורה בעל ההלכות ז"ל שאם מקיף אותו בשר הריאה מכל צד ואפילו כל שהוא כשירה, ואם לאו הרי הוא כיתר וכל יתר כנטול דמי והרי זו כנקובה וטריפה. ואע"פ שדברים אילו אינן מתקבלין אל הדעת ראוי לחוש לדבריו, שדברי הגאונים ז"ל דברי קבלה הן.
חמשה אונות יש לה לריאה, שלש מימין הנופח אותה ושתים מן השמאל. חסרו או שנתחלפו טריפה. הותירו בין מצד ימין בין מן השמאל כשירה, הרבה בהמות יש שיש להן יותר וחיות. יותרת זו אפילו אינה עומדת בדרת האונות כשירה, שהרי עינוניתא דוורדא אינה עומדת בדרת האונות ורוב הבהמות יש להן וחיות. במה דברים אמורים מבפנים אבל מגבה אפילו לא היתה אלא כעלה של הדס טריפה. ויש אומרים שאפילו פחותה מכאן טריפה. היו אונות שבימין חסירות, עינוניתא דוורדא זו שהיא עומדת מן הימין משלמת. היו לה שתי עינוניתא דוורדא, יש מי שאוסר, שאפילו אחת לא התירו אלא בדוחק מפני שמקצת בהמות יש להן. והגאונים ז"ל התירו. ולהם שומעין שדבריהם דברי קבלה הן.
נסרכה הריאה לאחד משאר המקומות שאין הנקב פוסל בו, כחזה וגרגרת ושמנונית הלב והטרפשות, דינה כדין הסמוכה לדופן, ואם יש מכה באחד מהן תולין בהן להקל כדרך שתולין במכה שבדופן. והוא הדין לכל שאר הדינין שבארנו בריאה הסמוכה לדופן. וכזה הורו רוב המורים. ויש מגדולי האחרונים שהורו שלא נאמרו דברים הללו להקל אלא בדופן מפני שהוא קשה להסתרך אל הריאה והריאה עשויה להסתרך אל הדופן מפני שהיא רכה וקלה להסתרך, אבל שאר המקומות רכים וקלים להסתרך אל הריאה כמו שהריאה קלה להסתרך אליהן, ולפיכך אין תולין בהן להקל. וכך נהגו במקומינו, מעולם לא שמענו במקומינו מי שנהג היתר בריאה הסמוכה לשאר המקומות ואפילו בשיש מכה באחד מהן ואפילו בבדיקה. דברים אילו שאמרנו אין הפרש בהן בין סרוכה לסמוכה וזו וזו אחת הן.
<h2>דף מז:</h2>
הריאה שדומה לבקעת שאין לה חיתוך האונין טריפה. ויש אומרים שאם יש סדק כמראה הפרש ביניהן כשירה, שתים הנה אלא שדבוקות זו בזו. ויש מי שאומר שאם דבוקות זו בזו עד שאינן נראות כשתים, אם היה ביניהן הפרש כמין עלה של הדס בין בראשן בין באמצען בין בסופן כשירה, ואם לאו אחת היא וטריפה. שתי אונות שנדבקו כולן זו לזו בסירכא, וכשאתה נותן אצבע ביניהן מתפרקות, אותה סירכא מינה ובה היא וכשירה ממה נפשך, שהרי חיתוך יש להן, ואפילו נסרכו כבר אמרנו שבכל מקום רביעתן ורביצתן כשירה.
הריאה שנתפחה ונתלבנה ונעשית כמראה הבקעת או שנתקשית וממשה כמשמוש הבקעת טריפה. שחורה כדיו טריפה. ואם אינה שחורה הרבה אלא שהיא כמראה הכוחל כשירה. ירוקה כמראה הביצה וכמראה הקשות וכמראה הכרכום טריפה. היתה ירוקה ככרתי כשירה, מראה זה לא מחמת לקות הוא אלא מחמת שלא נבלע בה דמה. נשתנית מראיתה למראה הכבד כשירה. למראה הבשר טריפה. ויש אומרים שאם ממשה כמשוש הכבד כשירה וכמשוש הבשר טריפה. כל מראות הללו שפוסלין בריאה כיצד עושין, נופחין אותה ואם כשהיא עומדת נפוחה חזרה למראה כושר כשירה, שהריאה בגוף הבהמה נפוחה היא. וכן הורו הגאונים ז"ל. הריאה נופחת ומניפה על הלב, ואם היתה אטומה ואינה יכולה להכניס רוח ולהניף טריפה. ולפיכך נמצא בה מקום מטומטם, מביאין סכין וקורעין סמוך ממש למקום הטמטום, ואם מחמת מוגלא הוא כשירה, ואם לא מניחין עליה קש או כנף ואם מבצבצא כשירה ואם לאו טריפה. נחסר בשר הריאה מבפנים וקרום שלה קיים כשר, דחסרון שבפנים אינו חסרון. לפיכך נימוקה הריאה ונתרוקן חלק ממנה אע"פ שהמקום הריקן שבה מחזיק רביעית כשירה, והוא שקרום שלה קיים. נימוח בשרה מבפנים ונמס עד שהוא כמים כשירה, ובלבד שיהו סימפונות הריאה קיימין. כיצד יוודע דבר זה, מביאין קערה מחופה באבר ושופכין אותה בתוכה, ואם נראו בה וורידין לבנים בידוע שאילו הן סימפונות הריאה שנימוחו וטריפה, ואם לאו כשירה.
הריאה שניקבה ועלה עליה קרום טריפה, שהקרום עתיד לינקב ולהתפרק.
<h2>דף מח.</h2>
הכבד שהתליעה, אפילו במקום שהיא חיה ובמקום מרה כשירה. ואין צריך לומר בשאר מקומות שבה.
כל מקום שתסתרך הריאה בין לגרגרת בין לחזה בין לשמנונית הלב בין לטרפשות טריפה. נסמכה האמא אל הדופן בסירכה, מביאין סכין שפיה יפה ומפרידין אותה מן הדופן, ואם יש מכה בדופן אע"פ שיש צמחים בריאה תולין סרכה זו בדופן וכשירה. ויש מי שאומר שכשירה לגמרי ואפילו שלא בבדיקה, וכזה הורו רוב המורים. ואם אין מכה בדופן תולין בריאה וטריפה עד שתבדק. ויש מן הגאונים ז"ל שהחמירו ואמרו שאם אין מכה בדופן טריפה ואין לה בדיקה ואפילו לא העלתה הריאה צמחים, ואם יש מכה בדופן כשירה וצריכה בדיקה. וכן נוהגין ברוב המקומות וכן ראוי להורות. הורו גדולי הגאונים ז"ל שאין להקל ולהתיר בשיש מכה בדופן אלא בזמן שכל הסירכא יוצאת מתוך המכה אבל אם נסרכת במכה וחוץ למכה הרי זו כשאין שם מכה ודנין אותה כשאין מכה בדופן לכל דיניה. וכן הורו גם גדולי האחרונים ז"ל.
אונא שניקבה ונסתבכה בסירכא אל הדופן והדופן סותמה, אם סירכא זו נסרכת בבשר שבין הצלעות כשירה לפי שסתימתה יפה וחזקה, אבל אם נסרכת על הצלעות טריפה. נסתבכה לעצם ולבשר, יש מי שהורה להיתר ויש מי שמורה לאיסור. ובכמה מקומות עושין מעשה להקל בדבר זה. ושמעתי כי יש מתירין אפילו בכולה מסתבכת על הצלעות, שגם הצלעות מחופין עור ובשר, ולא אמרו סביך בבשרא אלא למעט בשלא נסתבכה כלל, שכל שהיא מסתבכת על הבשר היא מסתבכת. במה דברים אמורים בשניקבה האונא בגבה שהדופן שוכב עליה וסותמה, אבל ניקבה מבפנים טריפה. ניקבה בשיפולי האונא וסירכא יוצאה אל הדופן טריפה, חוששין שמא מבפנים היא באה וטריפה. כל בדיקה שאמרו, אם בסתיו בפושרין, ואם בקיץ במים קרים לאחר שעמדו בבית משנשאבו ונתחממו מעט בחום היום. וכל סירכות שאמרו אין הפרש בין שתהא עבה וחזקה ובין שתהא דקה שבדקות, לא כהללו שממעכין ביד ואם נתמעכה תולין להקל שאין זו סירכא אלא ריר, וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל, שזה לא שמענו לחכמים בשום מקום. סירכא היוצאת בין מן האונות בין מן האומא, בין מן החתוכין בין מן הגב, והיא תלוייה ואינה נסרכת למקום אחר מותרת. ויש אומרים שצריכה בדיקה. ויש מתירין אותה לגמרי ובלא בדיקה. ולזה דעתי נוטה.
הריאה שעלו עליה אבעבועות, אע"פ שקרוב הדבר לאבעבועות הגדלות בין עור לבשר שיקרעו הקרום, אפילו כן אין חוששין להן ואין צריכין בדיקה ואפילו היו גדולות ככד. ויש מי שהורה שצריכה בדיקה, אם מליאה מים זכים או מוגלא כשירה, ואם מליאה מים עכורין או מים זכים סרוחים טריפה. ויש מי שהורה שצריך לבדוק בסמפון שתחת האבעבועות לידע אם ניקב אם לאו. ואין דברים אילו מחוורין.
<h2>דף מח:</h2>
מחט שנמצאת בריאה, אם שלימה היא בודקין אותה ואם אינה מבצבצת כשירה, חזקה דרך סימפונות נכנס המחט. ואין הפרש בדבר זה בין שנכנס המחט דרך חודה ובין שנכנס דרך קופה. באה לפנינו חתוכה אין לה בדיקה והרי היא בספק טריפה ואסורה, חוששין אם שלימה היתה לא היתה עולה בנפיחה. מחט שנמצאת בכבד, בין שהוא שלם בין שהוא חתוך, רואין אם דרך קופה נכנס כשירה. נכנס דרך חודה, רצוני לומר שחודו של מחט למטה כלפי חלל הבהמה, טריפה, חוששין כל שהוא נכנס עד מקום הכבד וחודו למטה ועובר דרך צר שמא עם כניסתו ניקב, והרי זו כספק טריפה ואסורה. במה דברים אמורים במחט גסה אבל במחט דקה אפילו נכנסה דרך קופה טריפה, שהרי היא מצוייה לנקוב אפילו דרך קופה. ואין אנו בקיאין במחטין אי זו גסה ואי זו דקה, ולפיכך בין כך ובין כך אסורה. ויראה לי שאילו היתה גסה כגרעינה של תמרה כשירה, שהיא אינה עשויה לנקוב.
סימפון הריאה שניקב לחבירו טריפה, לפי שחבירו קשה ואינו מגין. אבל ניקב לבשר הריאה כשירה, שהבשר רך וסותם יפה ומגין עליו.
הדקין הסובבין סביב הכנתא שניקבו לחביריהם כשירה, שהאחד מגין על חבירו. ואין צריך לומר אם ניקבו לכנתא, שהכנתא חלב טהור הוא וכבר בארנו שחלב טהור סותם. ניקבו הדקין במקום שאיפשר לתלות בסכין או ביד הטבח כשירה, שהרי אמרו תולין בזאב. ניקבו ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, אם רצה להקיף מקיף. ואם ממשמשן ביד ממשמש גם באילו שהוא נוקב עכשו לידע אם ידמו אם לאו.
<h2>דף מט.</h2>
גרעינה שנמצאת במרה כשירה, דדרך סימפון נכנסה, והיא אינה יכולה לנקוב. במה דברים אמורים בגרעינה של תמרה, אבל גרעינה של זית הואיל וראשיה חדין הרי היא כמחט וטריפה. מחט שנמצאת בטרפשא טריפה. וכן אם נמצאת בלב. נמצאת בכרס או בקרקבן העוף בין כך ובין כך כשירה, עם האוכלין והמשקין היא נכנסת ואינה נוקבת.
הריאה שניקבה במקום שיד הטבח ממשמשת שם, תולין ליד הטבח וכשרה. וכן כל כיוצא בזה. זה הכלל כל מקום שיש לתלות תולין. בא זאב ונטל אותה והחזירה כשהיא מנוקבת, תולין בזאב וכשירה.
מורנא, והם התולעים שנמצאים לאחר שחיטה [בריאה], שנקבו ויצאו, ולא נודע אם מחיים נקבו ויצאו או לאחר שחיטה נקבו, כשירה, חזקה לא יצאו אלא לאחר שחיטה, דהרי זה כבא זאב ונטל את בני מעים והחזירן כשהן מנוקבין דתולין להקל בזאב.
<h2>דף מט:</h2>
ניקבו הדקין טריפה. ואפילו היתה ליחה סותמת אינה סתימה, ואפילו אותה הדבוקה במעי שיוצאה ממנה על ידי דוחק. היה חלב טהור סותם כשירה. חלב טמא טריפה, שאין חלב טמא סותם.
<h2>דף נ.</h2>
חלחולת שניקבה טריפה. במה דברים אמורים שלא במקום הדבק, אבל במקום הדבק אפילו ניטל כולו כשירה, לפי שהיריכים מעמידין אותה. והוא שנשתייר ממנה במקום הדבק כמלוא ארבע אצבעות בשור, ובבהמה דקה לפי שיעור זה, הכל לפי גודלו והכל לפי קוטנו.
<h2>דף נא.</h2>
הפילוה אחרים בכח, אם נפלה על מתניה אין חוששין לה משום ריסוק איברים. לפיכך גנבים שגנבו בהמה מן הדיר אע"פ שכותלי הדיר גבוהין עשרה טפחים אין חוששין להם, חזקה על מתניהם השליכום כדי שירוצו לפניהם ולא יצטרכו לשאת אותם בחיק. וכן בשעה שמחזירין אותן, אם מחמת תשובה שעשו החזירום אין חוששין להן, דכל שמחזיר מחמת תשובה נזהר הוא שלא יפסידנה ולפיכך אינו משליכה אלא על מתניה. ואם מחמת יראה השיבה חוששין לה. הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה, אע"פ שהיא כואבת ואינה עומדת אין חוששין לה, חזקה היא הפילה עצמה, וכבר ביארנו דכל שהיא אומדת את עצמה אין בו משום ריסוק איברים. בהמה שהיא גוררת רגליה אין חוששין לפסיקת חוט השדרה, אלא אומרים שמא שגרונא אחזה והוא כאב היריכים. מעשה היה ובדקוה ונמצא חוט השדרה שנפסק ואפילו הכי אמרו שכל כיוצא בזה אין חוששין לה ואין צריך לבדוק, לפי שחולי שגרונא מצוי ואין פסיקת חוט השדרה מצוי. במה דברים אמורים בשלא נודע שנפלה אבל נודע שנפלה חוששין שמא עם נפילתה נפסק חוט השדרה וגוררת רגליה, שפסיקת חוט השדרה מצוי עם כח נפילתה. עובר שנולד, אע"פ שבית הרחם מקום צר, אין חוששין משום ריסוק איברים. ולפיכך אם קיים לן שכלו לו חדשיו שוחט בו ביומו ואינו חושש. בהמה שהכו אותה במקל גדול והלך המקל מראשה ועד זנבה או מזנבה ועד ראשה, אין חוששין לה. ואם פסק המקל באמצע השדרה או שיש קשרים במקל חוששין לה, שראש המקל במקום שהוא כלה מכה בכח ומרסק, וכן קשרי המקל. וכן אם הכה את הבהמה לרוחב השדרה חוששין שמא פסק חוט השדרה.
<h2>דף נא:</h2>
שהתה מעת לעת אע"פ שלא עמדה, צריכה בדיקה. בדקה ולא נמצא אחד מן האיברים הפנימיים מרוסק, כשירה. עמדה על רגליה אע"פ שלא שהתה, צריכה בדיקה. הלכה, כשירה לגמרי ואינה צריכה בדיקה, ואע"פ שלא שהתה מעת לעת. במה דברים אמורים בשהלכה הילוך יפה כדרכה, אבל הלכה והיא צולעת צריכה בדיקה, שאין הילוך כזה מוציא מידי ספק. מעשה היה בבהמה שהיתה מהלכת והיא גוררת רגליה האחרונים ונבדק חוט השדרה ונמצא פסוק. ולפיכך אין צריך לומר שאם פשטה רגלה להלוך ולא הלכה שאין זה מוציאה מידי ספק וצריכה בדיקה. וכן אם ננערה לעמוד ולא עמדה אינה מוציאה מידי ספק, ולפיכך אם לא שהתה מעת לעת אע"פ שננערה לעמוד ולא עמדה, טריפה ואין לה בדיקה. ועוף שנחבט על פני המים ושט מלוא קומתו על פני המים, אם ממטה למעלה שט הרי זו כהילוך בבהמה ואינו צריך בדיקה, ואם מלמעלה למטה שט אין זה כהילוך, דאומרין שמא לא מכוחו שט אלא עם מרוצת המים הוא שבא. הפיל שם עץ או קש וקדם העוף את העץ או את הקש כשר ואינו צריך בדיקה, בידוע מכוחו שט עד שקדם את העץ הנתון עמו במים. בדיקה זו שאמרנו צריכה כנגד כל החלל. הסימנין אינן צריכין בדיקה שקשין הן אצל נפילה. נמצא אחד מן האיברים הפנימיים מרוסק, אפילו היה אותו אבר מן האיברים שאם ניטלו או חסרו או שניקבו כשירה, כטחול וכליות וכבד, טריפה, שהריסוק מכאיבה יותר מן הנטילה והנקיבה.
עוף שנחבט על פני המים בכח יש בו משום ריסוק איברים. נפל על גבי גלימא מתוחה, אם כפולה היא אין בו משום ריסוק איברים, ואם לאו יש בו משום ריסוק איברים. רשתות שיש בהן קשרים ונפל עוף בתוכו יש בו משום ריסוק איברים. וכן אם נפל על גבי דק דק של פשתן, או על גבי פשתן שהודק ולא נופץ, או על גבי חריות של דקל, או על גבי אבק דרכים ועל חול גס, או על חטים ושעורים ומיני קטנית אם עומדין בכלי, ועל חטים אע"פ שאינן עומדין בכלי. יש עושין חתיכות עץ ומושחין אותן בדבק כדי לצוד בהן צפורים שהן נחין עליהן וכנפיהן ורגליהן מתדבקין בהן וכשבא לעוף נופל לארץ עמהן ומתרסק, ולפיכך אם נדבקו בהן שתי כנפיו שם חוששין לו משום ריסוק, אבל כנף אחד אין חוששין שעדיין נעזר ונסמך על הכנף השני.
<h2>דף נב.</h2>
שבורה. שלשה מינין יש בשבורין, ואילו הן נשתברו רוב צלעותיה, והגלגלת שנשברה אע"פ שקרום של מוח קיים, ושבורת הרגלים. עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח יש לה לבהמה, חוץ מצלעות קטנות שיש לה סמוך לכסלים ואותן צלעות אין להן מוח. צלעות גדולות אילו אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן, וכל אחת תקועה בחוליות שבשדרה כעלי במכתש. ועוד יש לבהמה חליות בשדרה בסוף הכסלים שאין צלע תקוע בהן כלל. נשתברו רוב העשרים ושתים צלעות גדולות שאמרנו שיש בהן מוח, בין שנשתברו כל האחת עשרה שבצד האחד בין נשתברו משני צדדין, טריפה. במה דברים אמורים בשנשתברו מחציין ולמעלה, אבל לא נשתברו רובן או שנשתברו רובן מחציין ולמטן כשירה. נעקרו מן החליות והחליות קיימות דינן כשבורין, ובין נעקרו בין נשתברו ברוב שני הצדדין שהם שתים עשרה. נשתברו הצלעות הקטנות, בין כלפי מעלן בין כלפי מטן, כשירה. נעקרה צלע אחת וחצי חוליא עמה טריפה. ויראה לי דווקא בצלעות גדולות שאמרנו, אבל בקטנות שאין בהן מוח אפילו נעקרה חצי חוליא עמה כשירה. נעקרה חוליא אחת כולה, אפילו מאותן שהן בסוף הכסלים שאין צלע תקועה בה, טריפה, לפי שנעשית גיסטרא. נשברה רוב הגולגולת טריפה. רוב זה שאמרנו בין רוב גובהה אע"פ שאין רוב הקיפה בין רוב הקיפה אע"פ שאין רוב גובהה.
<h2>דף נב:</h2>
כל העופות אין להם דריסה בבהמה כלל ואפילו בגדיים וטלאים ואינן עושין בהם אלא כמעשה קוץ בעלמא. דריסת העוף בעופות כיצד, הנץ הוא שנקרא אשפרבי"ר בלעז יש לו דריסה בכל מיני העופות הדקים כיונים וכיוצא בהן, וכל שכן בצפרים, אבל לא בגסים כתרנגולין ואין צריך לומר באווזין. במה דברים אמורים בתרנגולים גדולים אבל בקטנים יש לו דריסה. הגס שהוא הנקרא אסטו"ר, ויש אומרים שהוא הנקרא פלכו"ן, יש לו דריסה בכל העופות ואפילו בגסים שבגסים. שאר עופות טמאין שהן למטה מן הגס יש להן דריסה בעופות שכמותן אבל לא במינין הגדולים מהן, ושלמעלה מן הגס יש לו דריסה בכל העופות כגס, שהגס וכל שלמעלה ממנו אמרו שיש להן דריסה בכל עוף גס. ויש אומרים שכל שהוא גס מן הנץ יש לו דריסה בכל העופות. והראשון נראה לי עיקר. כל אילו שאמרו יש להן דריסה על הדרך שאמרנו, ואפילו במקום שאין לו מצילין, כל שכן במקום שיש לו מצילין.
<h2>דף נג.</h2>
דריסה שאמרו אינה אלא ביד אבל ברגל דחיה לא, שאין רגל החיה עושה אלא כמעשה קוץ בעלמא. ואין דריסה אלא בצפורן אבל בשן לא. ואין דריסה אלא מדעת הדורס. כיצד, נפל הדורס דרך מקרה על הנדרס ונתחבה ציפורן הדורס בנדרס אין זו דריסה, לפי שאין מטיל הארס אלא מדעת. ואין דריסה אלא מחיים של דורס ושל נדרס אבל לא לאחר מיתת אחד מהן. כיצד, הרי שדרס ונעץ ציפורן בגבו של נדרס ועד שלא הוציא ציפורן הומת הדורס או נשחט הנדרס הרי זה כשר, לפי שאין דריסה אלא בסוף, שבשעת הוצאת ציפורן הוא מטיל הארס. במה דברים אמורים בשראינוהו מתחילה ועד סוף, שלא הוציא ציפורן משעה שדרס, אבל בא לפנינו וציפורן תחובה בגבו של נדרס לא, חוששין שמא דרס וחזר ודרס שכן דרך הדורסין.
ארי שנכנס לבין השוורים והוא שותק והן שותקין ובא אחד מהן ונמצאת ציפורן שמוטה יושבת לו בגבו, בין שהיתה ציפורן יבשה ובין שהיתה ציפורן לחה, אין אומרין כיון שלא שמענו אותן צווחין ציפורן זה בכותל היתה תחובה ושור זה בכותל נתחכך וישב לו ציפורן בגבו, אלא חוששין שמא ארי זה דרסו ונשמטה ציפורנו וישבה לו בגבו, דכל כיוצא בזה חוששין לספק דרוסה. ולא לזה בלבד אנו חוששין אלא לכל השוורים שבדיר, שכבר ביארנו שאין אומרין נח רוגזו אלא בשהרג אחד מהם אבל דרס ולא הרג אדרבה רוגז הוא ביותר ומכה ודורס. מעשים בכל יום שחתול נכנס למקום שהתרנגולין שם ואין חוששין להן. ויש נותנין טעם לדבר, שאין החתול דורס אלא במקום שיש מצילין אבל במקום שאין מצילין אין לו דריסה. ואין ממש בדברים אילו. ואיפשר שחתולין הנמצאין אצלינו בני תרבות הן עם התנגולין בבית, וכל שלא ראינו שרדף אחריהן והכה אין חוששין לו. וראוי לחוש להן.
אחד ממיני הדורסין שנכנס לבין הנדרסין חוששין שמא דרסן. במה דברים אמורים בשהוא שותק והן מקרקרין, אבל בזמן שהן שותקין והוא שותק אין חוששין, פעמים שגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ואינו מזיקו, ובידוע שאילו היה מזיקן צווחין היו. היה הוא והן צווחין אין חוששין להן, כל שהוא צווח בידוע שהוא ירא מהם. נכנס וחתך ראש אחד מהן אין חוששין לכל השאר, שבהריגת זו שיכך חמתו. במה דברים אמורים בשהרגה אבל אם פצע אחת מהן ולא הרגה חוששין לכולן, דכל שכן שחמתו בוערה כשהצילה עצמה ולא הרגה. במה דברים אמורים בשנכנס בכלוב מלא עוף או בדיר של בהמה שהוא להן מקום צר שאין דרך לברוח מפניו, אבל אריה שנכנס באפר שהבהמות רועות שם אפילו שמענום צווחות והוא שותק אין חוששין להן, שאני אומר ברחו מפניו ולא השיגם. נסתפק לנו אם נכנס בדיר אם לאו, אע"פ ששמענום מקרקרין וצווחין והוא שותק אין חוששין לו, שאני אומר שמא לא נכנס ואם נכנס שמא לא נגע באחת מהן. ועוד שרוב הבהמות והעופות בחזקת שאינן דרוסין הן. נכנס ולא ידענו אם כלב היה או זאב היה, תולין להקל מן הטעם שאמרנו, שלא אמרו חוששין לספק דרוסה אלא בכעניין זה שאמרנו למעלה.
<h2>דף נג:</h2>
מהו להשהות ספק דרוסה עד שידע שתטעון ותלד או שתתקיים שנים עשר חודש, אם רבים הם אסור, שמא מתוך שהם רבים ישכח ויכשל לאכול אחד מהם. אסור למכור דרוסה וספק דרוסה לגוי, גזירה שמא יחזור וימכרנה לישראל והוא לא ידע.
בהמה או עוף שבאו לפנינו כשהן מבעבעין דם ולא ידענו במה נכאבו, תולין להקל ואומרין בקנה הכו או כלב הכה אותן. ואין צריכין בדיקה אלא באותו המקום בלבד שהדם מבעבע, וכן אם לא ניקב מבפנים ממש כשירה. ויראה לי דדווקא בשיש לפנינו כלב וחתול או חתול וקנה, שיש בפנינו דבר שאיפשר לתלות בו להקל, אבל כשבאו לפנינו כך ולא ידענו במה, אין תולין אלא במצוי בין להקל בין להחמיר. וסעד מצאתי לדבריי בדברי קצת מגדולי המורים הראשונים.
דרוסה טריפה כיצד, אחד מן הדורסין שדרס במי שדריסתו טורפתו, בודקין את הנדרס מכנגד המוח ועד היריכים ואם האדים בשר מבפנים טריפה, שהארס מפעפע ויורד ונוקב האיברים שכנגדו והרי הן כנקובין. לא האדים בשר מבפנים כשירה. הסימנין קשין הן אצל דריסה ולפיכך אין דריסה שולטת בהן אלא אם כן היה הארס רב עד שעבר והאדימו הסימנין עצמן לצד חללן. האדימו מבפנים במשהו ואפילו קנה טריפה, שהארס שורף ועתיד לשרוף רובו. האדימו מבחוץ ולא מבפנים כשירה. הפרש יש בין דריסה לקוץ, שהארס כל ששלט והאדים בשר כנגד בני מעים טריפה כמו שאמרנו ואע"פ שלא ניקב הציפורן לחלל, וקוץ עד שתנקב ממש לחלל דחוששין שמא נגע באחד מן האיברים שנקיבתן במשהו ונקבן.
ולא בספק דרוסה בלבד בודקין וסומכין על הבדיקה, אלא אפילו בודאי דרוסה בודקין ומתירין, וצריך בדיקה יפה. ציפורים הקטנים וכן יונים האדמימות נמצאת בהן ובדיקתן קשה, ולעולם אין בודקין אותן מבפנים. ומדברי גדולי המורים יראה שארס הנץ אינו אדום כל כך ואינו ניכר, ולפיכך אין לו בדיקה.
לקויין. שני מינין יש שנזכרו בלקויין, ואילו הן כוליא שלקתה והריאה שלקתה. ולא אילו בלבד אלא כל אבר שנקיבתו או נטילתו או חסרונו פוסל בו, הלקות פוסל בו, שהלקות כמו שניטל וחמור ממנו, שהרי כוליא שניטלה או ניקבה או נחתכה כשירה ולקותה פסולה. כיצד, לקתה אפילו כוליא אחת מן הכליות טריפה. במה דברים אמורים בזמן שהגיע הלקות במקום חרץ. ומקום חרץ היכן, לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא. אי זהו לקות שפוסל בה, כל שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי. ולקות זה פוסל בין בכוליא בין בריאה. מים עכורין או סרוחין בכוליא טריפה אבל בריאה כשירה. מוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא. במה דברים אמורים בזמן שהגיע אחד מכל אילו למקום חרץ, אבל לא הגיע למקום חרץ כשירה, חולי הוא זה ומסוכנת כשירה.
קוץ שניקב לחלל הבהמה או העוף הרי זו טריפה ואין לה בדיקה, שכל שנכנס בדוחק לחלל חוששין שמא ניקב עם כניסתו אחד מכל האיברים שנקיבתן במשהו ואי איפשר לבודקן מחמת נקב.
<h2>דף נד.</h2>
נסדקה הגרגרת לאורכה ולא חסרה כלום טריפה. במה דברים אמורים בשנסדקה כולה אבל נשתייר ממנה אפילו משהו למעלה ומשהו למטה כשירה, שכל שהיא פושטת צוארה הסדקים מתדבקין וחוזרין לבריאותן.
ניטל הטחול כשירה. טחול זה ראשו האחד עבה והשני דק, ניקב בראשו הדק כשירה, ואין צריך לומר אם נחתך שם, ואם ניקב בראשו העבה טריפה. במה דברים אמורים בשלא נשתייר בעביו שלא ניקב כעובי דינר זהב, אבל אם נשתייר בעוביו כעובי דינר זהב שלא ניקב כשירה. עובי דינר זהב זה לא ידענו שיעורו, ויראה לי שהוא פחות מחצי עוביו. נחתך מקום עוביו יש מי שמתיר. ולי נראה שהיא אסורה מספק.
ניטלה האם, יש אומרים בשל עוף טריפה, ובבהמה שחיותה גדול כשירה. ויש שמתירין כאן וכאן. ולזה הדעת נוטה. ניטל הטחול וכן שניטלו הכליות כשירה. וכבר כתבנו דין ניקב הטחול בדיני הנקובין, ודין ניקבו הכליות ושאר דיניהן בלקויין.
צמקה כולה אע"פ שאינה יבשה, אם צמקה בידי שמים מפחד רעמים וזועות וכיוצא בזה כשירה, ואם בידי אדם ששחט לפניה בהמות או כיוצא בזה טריפה. ומהיכן יודע דבר זה, מושיבין אותה במים מעת לעת, אם חזרה ללחותה בידוע שהוא בידי שמים וכשירה, ואם לאו בידוע שבידי אדם הוא וטריפה. ובאי זה מים מושיבין אותה, בסתיו מביאין כלי חרס שאינו מחופה באבר, מפני שאינו קר הרבה, וממלאין אותו מים פושרין ומושיבין אותה בתוכה, והוא שיהו המים פושרין כל מעת לעת; ובקיץ כלי חרס מחופה אבר לבן וממלאין אותו מים קרים כמות שהן, ומושיבין אותה שם כל מעת לעת.
ניטלה כל עורה של בהמה טריפה. ואם נשתייר ממנו קצת כשירה, שהוא מציל עליה. היכן ישאר עור זה ויציל, יש מגדולי הראשונים שהורו שצריך להשתייר כרוחב סלע על פני כל השדרה. ויש מי שהורה שצריך כרוחב סלע על פני כל השדרה וכרוחב סלע על ראש כל פרק ופרק מפרקיה וכרוחב סלע על מקום טיבורה. ויראה לי שאם נשתייר כרוחב סלע על מקום טיבורה כשירה. אלא שיש לחוש לדברי הראשונים באיסורי תורה ואין מתירין עד שיהא כרוחב סלע על פני כל השדרה ועל ראש כל פרק ופרק מפרקיה ועל מקום טיבורה. ניטל אחד משלשה מקומות אילו, רצוני לומר או מקום כל השדרה או מקום כל ראשי פרקיה או כל מקום טיבורה, אע"פ שכל שאר העור קיים, הרי זו ספק טריפה ואסורה. העוף שניטלה נוצתו כשירה. ניטל לחי התחתון כשירה. אבל אם ניטל לחי העליון, יש מי שהורה שהיא טריפה. וראוי לחוש לדבריו.
בוקא דאטמא שנשל ממקומו, והוא ראש העצם העליון שברגל המחובר אל הגוף, טריפה. במה דברים אמורים בשנפסקו הגידין ונתעכלו, אבל לא נתעכלו אע"פ שנפסקו כשירה. ראש התחתון של עצם זה המחובר עם השוק שנשל ממקומו, יש אוסרים ואע"פ שלא נתאכלו הגידין ולא נפסקו, ויש מתירין ואפילו נפסקו ונתאכלו. ולזה דעתי נוטה וכן יראה לי עיקר.
<h2>דף נד:</h2>
נפחתה הגולגולת, רצוני לומר שנחסרה, הגאונים ז"ל אסרוה. ויש מתירין. ודברי הגאונים ז"ל עיקר, ועוד שדבריהם דברי קבלה הן. וכמה תפחת ותאסר, כסלע. ואפילו כסלע מצומצם. פחות מסלע כשירה.
<h2>דף נה.</h2>
לקויין. שני מינין יש שנזכרו בלקויין, ואילו הן כוליא שלקתה והריאה שלקתה. ולא אילו בלבד אלא כל אבר שנקיבתו או נטילתו או חסרונו פוסל בו, הלקות פוסל בו, שהלקות כמו שניטל וחמור ממנו, שהרי כוליא שניטלה או ניקבה או נחתכה כשירה ולקותה פסולה. כיצד, לקתה אפילו כוליא אחת מן הכליות טריפה. במה דברים אמורים בזמן שהגיע הלקות במקום חרץ. ומקום חרץ היכן, לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא. אי זהו לקות שפוסל בה, כל שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי. ולקות זה פוסל בין בכוליא בין בריאה. מים עכורין או סרוחין בכוליא טריפה אבל בריאה כשירה. מוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא. במה דברים אמורים בזמן שהגיע אחד מכל אילו למקום חרץ, אבל לא הגיע למקום חרץ כשירה, חולי הוא זה ומסוכנת כשירה.
<h2>דף נה:</h2>
ניקבה הכוליא כשירה, ואע"פ שהגיע הנקב למקום חרץ. וכן הדין בשנחתכה הכוליא. הכוליא שהקטינה טריפה. כמה תקטין ותהא טריפה, בבהמה דקה עד כפול ובגסה עד כענבה בינונית. ויראה לי דווקא בשהקטינה מחמת חולי, אבל אם הקטינה מתולדתה כשירה. ומראיתה מוכחת עליה. ויש מגדולי המורים שהורה שאין טרפייות בכוליא שבעוף. ואע"פ שיש לדון ולאסור, כבר הורה זקן.
<h2>דף נו.</h2>
ניקב הקרקבן טריפה. קרקבן זה יש לו כיס שנקלף ממנו, ואם ניקב הוא וכיסו קיים או שניקב כיסו והוא קיים כשר. [ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר]. ניקבו שניהן זה כנגד זה וחלב טהור הגדל עמו סותמו כשר.
בהמה או עוף שנפלה לאור ולא נחמרו בני מעיה אלא שהוריקה הכבד בראש העבה שבה שאינו כנגד בני מעיים, אם ירקות זה כנגד המרה או כנגד כל מקום חיותה, יראה לי שהיא טריפה, שכל שהוריק מחמת מכות אש הרי הוא כנטול חם המכוה נוקב ויורד כנגדו והרי זה כניטל. וכן נראה שהורו קצת המורים. ויש להתיישב בדבר. שני מיני ירקות הן ירוק ככרתי וירוק כזהב. וירקות זה שאמרנו הוא הירוק ככרתי, שאילו הירוק כזהב כל כבד שהוא שמן עינו כעין הזהב. סימפונות הכבד והם המזרקים שהדם מתבשל בתוכם, בין שניקבו בין שנחתכו ואפילו חתך שיש בו חסרון, כשירה. וקל וחומר הדברים, ומה ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה כשירה, נחתכו הסימפונות או שניקבו לא כל שכן. ויש מי שאסר ואין דבריו מתחוורין במקום זה.
נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, אם ירוקין פסולה ואם אדומין כשירה. במה דברים אמורים בלב ובקרקבן וכבד מפני שאילו אדומין בתולדתן ומחמת מכות אש חזרו להיות ירוקין, וההפך בבני מעים שאם האדימו טריפה, לפי שהן בתולדתן ירוקין הן. זה הכלל ירוקין שהאדימו ואדומין שהוריקו טריפה. יש אומרים שאין טרפות זה נוהג אלא בעוף, הואיל ועורו רך ואינו עומד בפני חום האש, אבל בהמה שעורה קשה עומד הוא בפני האש ומגין. ואין דבריהם מחוורין, שהרי כלל אמרו כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ויתר עליהן העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח.
נפולה זו שאמרו הוא הדין והוא הטעם בשלא נפלה אלא אפילו דרסה לכותל או שרצצתה בהמה או אדם ברגל. ויראה לי שלא מחמת חשש נקב אמרו, שאילו כן אין לה בדיקה, שאי איפשר לבדוק מחמת נקב כל האיברים שנקיבתן במשהו, ולא חששו לנפולה אלא מחמת ריסוק האיברים, שמא נתרסקו עד ששנו מראיהן ונכאבו ועתידה היא למות מחמת כאיבה וריסוק איבריה. לפיכך נפולה שלא שהתה מעת לעת ולא עמדה על רגליה ושחטה, טריפה ואין לה בדיקה, שכל שלא שהתה מעת לעת חוששין שלא נתחזק עדיין טבעה לגלות ולהראות מראה שינוי הריסוק, איפשר שיש ריסוק ואינו ניכר.
מוח זה שני קרומות יש לו, העליון עב וקשה והתחתון דק ורך. ניקב זה בלא זה כשירה. ויש מגדולי המורים שהורו שאם ניקב התחתון לבדו טריפה, אבל ניקב העליון ולא ניקב התחתון כשירה. במה דברים אמורים בבהמה וחיה ועוף שאינו עוף המים, אבל עוף המים הואיל וקרומו רך כל שנשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום המוח טריפה. אווזות המצויות במים הרי הן כעוף המים.
עוף המים, כאווזות שלנו ששוכנות תמיד במים, קרום המוח שלהן רך, וכל שנשבר העצם ואפילו מעוטו טריפה. וכמו שביארנו בניקב קרום של מוח.
<h2>דף נו:</h2>
שינוי מראה זה מחמת שעתידה מכות האש לנקוב, ולפיכך שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן מה נקיבתן במשהו אף ירוקתן במשהו. ויראה לי שאפילו לא הוריקו הלב והקרקבן לחללן טריפה, שמכוות אש שורפת היא ונוקבת והרי הוא כארס שבדרוסה. ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשירה, כיון שחזרו למראיהן בידוע שלא האדימו מחמת מכות אש אלא עשן בעלמא הוא שנכנס בהן. במה דברים אמורים בירוקין שהאדימו אבל אדומין שהוריקו אע"פ ששלקן והאדימו טריפה, ואין אומרין בטריפות זו דומה לזו. אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה, שהרי נתגלה שנכוו אלא שלא היתה המכוה נכרת.
נפלה לאור והוריקה כבד כנגד בני מעים טריפה, בידוע שנחמרו בני מעים. ויראה לי שאע"פ שבני מעים לפנינו ולא ניכר בהן שום ירקות, דכל שהוריקה הכבד כנגדן בידוע ששלט האש בבני מעים אלא שאין ירקותן נכרת בהן. שני מיני ירקות יש ירוק ככרתי וירוק כביצה. ויראה לי שהירקות הפוסל בכבד של עוף הוא הירוק ככרתי, שהכבד בתולדתו ירוק כביצה אם היה שמן, ואין כאן שינוי מראה. וכן יראה לי שאין ירקות פוסל בכבד של עוף בייתי שיש במינו מדברי, לפי שכל המדבריים כבדן ירוק ככרתי בתולדתו, וכל שבמינו מדברי ירוק איפשר שימצא גם בבייתי לעתים ירוק, וכעניין שהתירו יתרת שבריאה מפני שיש לעזים המדבריות כן. וכמה שיעור ירקות זה של כבד שכנגד בני מעים, אפילו כל שהוא. נמצאת הכבד ירוקה כנגד בני מעים ולא נודע אם נפלה לאור אם לאו טריפה, בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה. ויש אומרים שלא אמרו אלא בידוע שנפלה לאור אבל בשאינו ידוע שנפלה לאור אין חוששין לו, שמא מתולדתה הוא או חולי הוא. והראשון עיקר. ולזה הסכימו הגאונים וכזה ראוי להורות. אי זהו כנגד בני מעים, ראשה של כבד תלוי כנגד בני מעים והוא הראש הדק שבה וראשה האחר למעלה שלא כנגד בני מעים והוא הראש הגס שבה מקום שהיא תלויה בו. וכן הצד החיצון שלה החלק שהוא כלפי הצלעות הוא שלא כנגד בני מעים, ואפילו נמצא ירקות באותו צד בראשה הדק כשירה.
ניטל הזפק טריפה. אבל ניקב כשירה, אלא אם כן ניקב בגגו שהוא המקום שנמתח עם הוושט.
גג הזפק נידון כוושט ונקובתו במשהו. ואי זהו גג הזפק, מקום שנמתח עם הוושט. ויראה [לי] שהוא מתחיל לשפע כלפי הוושט ונעשה על הזפק ככיסוי על הקדירה.
בהמה שיצאו בני מעיה והפך בהן והחזירן טריפה ואע"פ שלא ניקבו. ואפילו לא יצאו ונמצאו מהופכין טריפה, דכל שנתהפכו בני מעיה אינה יכולה לחיות.
<h2>דף נז.</h2>
שמוטת יד בבהמה בכל מקום כשירה. אבל בעוף אם נשמטו גפיה טריפה, חוששין שמא ניקבה הריאה בהשמט הגף. בדק את הריאה והרי היא עולה בנפיחה כשירה.
אע"פ שלא מנו חכמים הריאה בכלל האדומין שהוריקו, יראה לי שהוא הדין והוא הטעם, אלא מפני שצלעות של עוף מגינות עליה ומן הסתם אינו צריך לבדוק בריאה אע"פ שנפלה לאור בפנינו, לפיכך לא מנו אותה בכלל אילו שצריך לבדוק אחריהן כל שנפלה לאור, אבל ירוק אם ראינו והוריקה הריאה טריפה, שהרי נודע שלא הצילוה צלעותיה. ויש מתירין. ולא נתחוורו דבריהן כלל. וכן יראה לי שהכבד שהוריקה אפילו שלא כנגד בני מעים, אם הוריקה כנגד מקום חיותה וכנגד מקום מרה טריפה, שהרי כל מקום ירקותה כאילו נשרף וניטל. ולפיכך מנו אותו עם לב וקרקבן שטרפותן מחמת עצמן.
נשתברו ידי הבהמה אפילו נחתכו מהכל כשירה. נשבר העצם ויצא לחוץ, אם עור ובשר חופין את רובו זה וזה מותר, ואם לאו אבר אסור, שהאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובעוף אסורין ובהמה מותרת. וכנגדו בעוף אם נשתברו אגפיה [מותרת], ואפילו נשבר העצם העליון הסמוך לגוף. ושמעתי משם אחד מן הגדולים שאם נשבר העצם המחובר לגוף ונשבר סמוך לגוף ממש חוששין שמא נדחק וניקב את הריאה ואסור עד שתבדק הריאה. ואין דברים אילו מחוורין בעיניי, שהרי נשתברו מיעוט צלעותיה כשירה, ואין חוששין שמא ניקב אחד מן השברים אחד מן האיברים שנקובתן במשהו. ואינו דומה לקוץ שניקב לחלל שהקוץ נוקב ונכנס בדוחק.
<h2>דף נז:</h2>
כבר ביארנו דטריפה אינה מתעברת ויולדת. וכן אינה חיה שנים עשר חודש. ולפיכך סימן לטריפה בזכר שנים עשר חודש, ובנקיבה כל שטוענת ויולדת ואפילו תוך שנים עשר חודש.
ספק דרוסה ששהה שנים עשר חודש בידוע שהוא כשר. ואם נקבה, כל שנתעברה וילדה, ואם עוף, כל שטענה וילדה. שסימן לטריפה בזכר שנים עשר חודש, ובנקיבה כל שטענה וילדה.
<h2>דף נח.</h2>
שלשה מינין פורשין מן הטריפה ומן הנבילה, שנים מהם לאיסור ואחד להיתר. כיצד, ביצת טריפה ושל נבילה ואפילו כיוצא בה נמכרת בשוק אסורה. וכן חלב טריפה אסור, דמגופה הוא והרי הוא כגופה. וכבר נתבאר שהעובר שהוציא אחד מאיבריו קודם שנשחטה אמו ואחר כך נשחטה אמו אותו האבר אסור כטריפה, ולפיכך אם אותו עובר נקיבה היא חלבה אסור כחלב טריפה. הרי אילו לאיסור. ואחד להיתר כיצד, עגל שנולד מן הטריפה מותר. ואע"פ שאמרו עובר ירך אמו הוא, הרי אמרו טריפה אינה חיה, וכיון שאין אסורה של אם אלא מחמת שאינה חיה, ועובר זה חי הוא ואין חיותו תלוי בחיי האם, חי הוא ומותר.
<h2>דף נח:</h2>
חסירה כיצד, שני מינין יש בחסרין ואילו הן הריאה שחסרה מניין האונין שלה וחסרת הרגלים. הריאה שחסרה כבר נתבאר דינה למעלה עם דיני הריאה. בהמה בעלת שלש רגלים טריפה. במה דברים אמורים בחסרה ברגל אבל חסרה ביד כשירה. חסרת רגל שאמרו בשנחסר העצם העליון, שהרי היא כבוקא דאטמא שניטל ממקומו. וכן אם חסר העצם האמצעי שהוא השוק, שהרי הוא כנחתכו רגליה. אבל חסרה הרגל הנמכר עם הראש כשירה, שאפילו נחתך שם כשירה. כבר אמרנו שכל מקום שתחסר טריפה היתר טריפה, שהיתר כנטול. ולפיכך אם היתה יתרה ברגל טריפה. במה דברים אמורים בשהיתה בעלת שלש רגלים לפי שכשאנו רואין את היתר כנטול ממקומו הרי היא כחסירת רגל. נמצאו לה שני רגלים דבוקין זה לזה, יש מרבותיי שאמרו שאם נדבקו במקום שאם נחתך היתר עם מקומו טריפה, הרי אנו רואין אותן כנטולין וטריפה. ולא יראה לי כן, שלא אמרו כל יתר כנטול עם מקומו, אלא כל יתר כנטול, רצונו לומר כנטול היתר, ולפיכך כל שינטל ממקומו ועושה אותה טריפה בנטילתו טריפה, ואם לאו כשירה. וראוי לחוש לדברי רבותיי שאמרו להחמיר בשל תורה. כל אבר שנאמר בו שאם היה חסר טריפה כך אם ניטל טריפה. אבל כל אבר שנאמר בו שאם ניטל טריפה, אם נבראת חסרת אותו אבר, יש מגדולי המורים שאמרו שהיא כשירה, שאם לא כן נמצאת החסירה והנטולה אחת. ולא יראה לי כן, שהרי הכבד אחד מן המנויין בנטולין, וכל עצמנו לא אסרנו נטולת הכבד אלא מפני המרה, ואם נבראת בלא כבד טריפה, שגם היא חסירת המרה היא. ולא מנו נטולה וחסרה אלא ללמדך שאחד הניטל ביד ואחד שחסר מן התולדה טריפה, שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר דדווקא שחסרה מתולדתה אבל היה לה וניטל כשירה או בהיפך.
הריאה שיש בה שתי מררות טריפה, כל יתר הרי הוא כנטול. אם היתה אחת ונראית כשתים, נוקבין אותה, ואם שופכות זו לזו אחת היא וכשירה, ואם לאו שתים הנה וטריפה.
שני טחולין שנמצאו לבהמה, בין שהן יוצאין משני מקומות בין שהאחד יוצא מן השני, לעולם כשירה, דכשאתה אומר כל יתר כנטול דמי הרי אמרו ניטל הטחול כשירה. ויש מרבותיי ז"ל שאסרו אם הם מחוברין בראש העב שלו, דכל יתר כנטול דמי עם מקומו, ואם ניטל מקום העב של טחול טריפה. ויראה לי שהיא כשירה, שלא אמרו אלא כנטול דמי, כלומר כנטול מן המקום אשר נתחבר שם, וכשאתה נוטל את היתר עדיין ישאר כל עובי עיקר הטחול, ואפילו לא נשתייר בעוביו אלא כעובי דינר זהב כשירה. ויש לחוש למעשה לדברי רבותי ז"ל. טחול של עוף עגול כענבה ואינו דומה לשל בהמה, ולפיכך יש מי שהורה שאין הנקב פוסל בו. ועליו אנו סומכין שכבר הורה זקן.
בהמה או עוף שנמצאו לו שני כבדין, יש אוסרין לפי שאמרו כל יתר כנטול דמי, לומר שהיתר כחסר. ויש מי שאומר שלא אמרו כחסר אלא כנטול, כלומר עם מקומו שהוא דבוק בו, ולפיכך אם הם מחוברין בכזית של מקום חיותן או בכזית של מקום מרה טריפה ואם לאו כשירה. ויראה לי שלא אמרו כנטול עם מקומו אלא כנטול, כלומר כאילו היתר נטול מן המקום שהוא בו, והילכך כל אבר יתר שאם ינטל ממקומו עושה אותה טריפה אסורה ואם לאו כשירה, ולפיכך יתרה כבד לעולם כשירה, דכשאתה נוטל את היתר אין עושה אותה טריפה. ומכל מקום לראשונים שומעין להחמיר בשל תורה.
שני בני מעים היוצאין מן הבהמה כאחת טריפה, וכנגדן בעוף כשירה, לפי שאין דרכה של בהמה בכך ולפיכך יתר הוא וכל יתר כנטול דמי, אבל בעוף דרכו הוא ואין דנין אותו כיתר. ויש מי שאומר שלא אמרו אלא באותן שישנן בכלל העופות, אבל אחרים שלא הם טריפה. ויראה לי שהראשון עיקר. במה דברים אמורים בשיוצאין בבהמה מלמעלה ממש כאחד, או שיש באורך הפיצול יתר מכאצבע, או שאין חוזרין ומתערבין, אבל אם קודם שמתחילין להתפצל יש ברוחב המעי כרוחב אצבע ואין באורך הענף היוצא יתר מכאצבע וחוזר ומתערב בתוך המעי, כשירה. מעי היוצא מבית הכוסות להמסס כשירה, שאין זה נחשב כיתר שכל העזים המדבריות כן יש להם. אבל מעי היוצא מבית הכוסות לכרס יותרת היא וטריפה. שני סניא דיבי טריפה. ומקצת נוסחאות יש שכתוב בהן דאם שופכות להדדי אחת הן וכשירה.
בהמה שהלעיטה קורטי חלתית וכל דבר שנוקב בני מעיה טריפה, שכל העומד לינקב כנקוב דמי. הלעיטה דבר שהוא לה סם המות כעלין של חלתית או הרדופני, או שהיא מצוננת או מעושנת או אחוזת דם, או ששתתה מים הרעים, אע"פ שדברים אילו הם כסם המות לבהמה, כשירה, לפי שאין זו אלא כמסוכנת ומסוכנת כשירה.
<h2>דף סד:</h2>
וביצה שהגעילה אותה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה, כשירה. במה דברים אמורים בשלא היתה מעורה בגידין, אבל אם עדיין היתה מעורה בגידין הרי זו כבשר הפורש מן החי ואסורה.
<h2>דף סח.</h2>
השוחט בהמה מעוברת, העובר מותר בשחיטת האם, ואפילו מצא בה בן תשעה חי, כמו שיתבאר בשער החמישי של בית זה. הוציא העובר אחד מאיבריו ונשחטה האם, האבר עצמו אסור כטריפה. מפי השמועה למדו שזה שאמר הכתוב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לימד על כל שיצא ממחיצתו שהוא כטריפה. ואפילו החזירו אסור, שאין לו תקנה בחזרה כטריפה שאין לה תקנה לאחר איסורה. ואפילו מקום חתך שלא יצא לחוץ אסור. ושאר העובר שבפנים מותר. במה דברים אמורים בשלא החזיר האבר בפנים עד שלא נשחטה האם, אבל החזירו לפנים עד שלא נשחטה האם ואחר כך נשחטה, אבר עצמו שיצא אסור ומקום חתך מותר. דבר זה שאמרנו אפילו יצא רובו של אבר ולא נשאר בפנים אלא המיעוט, ואין מטילין בכיוצא בזה המיעוט שבפנים אחר הרוב. במה דברים אמורים בשלא יצא רובו של עובר, אבל יצא רובו של עובר הרי זה כילוד ואפילו המיעוט שנשאר בפנים אינו ניתר בשחיטת האם. יצא חציו ברוב אבר, כגון שיצא רוב ידו, כשאתה משער מה שיצא אינו רוב העובר, ואילו תטיל מיעוט היד הנשאר בפנים אחר רוב היד שיצא, ותצרף המיעוט עם רוב היד ואתה רואה כאילו הוציא כל ידו נמצא שיצא רוב העובר, הרי כולו אסור, מטילין אנו מיעוט האבר אחר רובו. יצא רובו במיעוט אבר אסור, ואין אומרין נטיל מיעוט אבר זה שיצא אחר רוב האבר שבפנים, אלא מטילין אותו אחר רוב העובר שיצא ואסור. הוציא ראשו לבדו הרי זה כילוד. ולפיכך אם בן שמונה הוא בין חי בין מת הרי זה אסור, לפי שלא ניתר לא בשחיטת האם ולא בשחיטת עצמו. וכן הדין לבן תשעה מת. שאילו בן תשעה חי היה ניתר בשחיטת עצמו, כמו שיתבאר בשער החמישי. הוציא ידו והחזירה ועוד הוציא ידו השנייה והחזירה וכן רגלו והחזירה וכן עד שהשלים לרובו, יראה לי כי מה שנשאר בפנים שלא יצא מותר אע"פ שיצא רובו, כיון שהחזיר כל אבר ואבר ולא נמצא רובו בחוץ ביחד הרי אנו רואין אותו כאילו לא נולד רובו. במה דברים אמורים שלא לאסור המיעוט הנשאר בפנים מחמת אותו רוב שיצא בסירוגין, אבל מה שיצא הרי זה אסור. במה דברים אמורים בשהוציא והחזיר, אבל אם היה חותך והולך מה שיצא לחוץ והשלים לרובו בין כל החתכים, הרי המיעוט הנשאר בפנים אסור אע"פ שלא יצא הרוב בבת אחת. דברים אלו שאמרנו בבן שמונה בין חי בין מת, לפי שאין במינו שחיטה והואיל ויצא אינו ניתר בשחיטת האם. וכן הדין בבן תשעה מת. אבל בבן תשעה חי, כל שיצא ממנו רובו אינו ניתר בשחיטת האם, דהרי זה כילוד וניתר בשחיטת עצמו. אבל הוציא מיעוטו הרי מה שיצא אסור כטריפה והשאר מותר בשחיטת האם.
שלשה מינין פורשין מן הטריפה ומן הנבילה, שנים מהם לאיסור ואחד להיתר. כיצד, ביצת טריפה ושל נבילה ואפילו כיוצא בה נמכרת בשוק אסורה. וכן חלב טריפה אסור, דמגופה הוא והרי הוא כגופה. וכבר נתבאר שהעובר שהוציא אחד מאיבריו קודם שנשחטה אמו ואחר כך נשחטה אמו אותו האבר אסור כטריפה, ולפיכך אם אותו עובר נקיבה היא חלבה אסור כחלב טריפה. הרי אילו לאיסור. ואחד להיתר כיצד, עגל שנולד מן הטריפה מותר. ואע"פ שאמרו עובר ירך אמו הוא, הרי אמרו טריפה אינה חיה, וכיון שאין אסורה של אם אלא מחמת שאינה חיה, ועובר זה חי הוא ואין חיותו תלוי בחיי האם, חי הוא ומותר.
<h2>דף עו.</h2>
נשתברו רגליה ונחתכו טריפה. במה דברים אמורים בעצם העליון הסמוך לגוף הוא העצם הנקרא קולית. נשבר הרגל הנמכר עם הראש כשירה. נשבר העצם האמצעי ונחתך הוא הנקרא שוק שבו צומת הגידין, אם למעלה מצומת הגידין נשבר ונחתך, יש מן הגאונים ז"ל מתירין, ויש מגדולי המורים ז"ל שאסרו, ויראה לי כי כן עיקר וכן ראוי להורות. נשבר העצם ויצא לחוץ אלא שלא נחתך, אם עור ובשר חופין את רובו מותר, ואם לאו דינו כנחתך. לפיכך אם עצם הרגל הנמכר עם הראש הוא, האבר אסור ובהמה מותרת, ואם עצם הקולית הוא, בין האבר בין הבהמה אסורין. ואם עצם השוק הוא, לדעת הגאונים אבר אסור ובהמה מותרת, והוא שתהא צומת הגידין קיימת, ולדעת האוסרין בנחתך גם בזה הבהמה אסורה. וכבר כתבנו שהדעת מכרעת בזה, וכן ראוי להורות. רוב זה שאמרו צריך שיהא בו רוב עביו ורוב הקיפו. עור ובשר שאמרו לא שיהא העור לבדו מציל כבשר אלא צריך בשר עמו. ומי שהורה שהעור כבשר לא נתכוונו דבריו. גדולה מזו אמרו שאילו היה חופה העור מחציתו של שבר ובשר מחציתו אינו מציל עד שיהא הרוב בשר. היה העור משלים לבשר, רצונו לומר שהיה הרוב בשר ועור משלים את חפיית רוב השבר, כשירה. במה דברים אמורים בבהמה וחיה אבל עוף שעורו רך כבשר אפילו מחצה עור ומחצה בשר כשר. ויראה לי שעור לבדו אינו מציל אפילו בעוף.
גידין יש בבהמה ובעוף שאם ניטלו או נפסקו טריפה, והן נקראין צומת הגידין. כמה גידין הן שהן בדין זה, בבהמה שלשה ובעוף ששה עשר. באי זה עצם גידין אילו, ברגל בעצם האמצעי הנקרא שוק. מהיכן מתחילין, עצם קטן יש המחבר בין שוק זה לרגל הנמכר עם הראש והוא הנקרא ערקום, ולמעלה מאותו עצם מתחברין וצומתין גידין אילו ועולין ומתפשטין בשוק עד שהם מתרככין וחוזרין כעין בשר. נפסקו או ניטלו הגידין שעל הערקום עצמו כשירה. ניפסקו או שניטלו למעלה מן הערקום והוא המקום שהטבחין תולין טריפה. יש גידין במקום זה כלפי חוץ שהזנב שוקף עליהן, ויש כלפי פנים כנגד גוף הבהמה, ואינו בדין זה אלא הפנימיים שכלפי גוף הבהמה. ועד כמה מתפשטין, יש אומרים בשור כמדת שש עשרה אצבעות, ויש אומרים שאינן מתפשטין אלא כמו ארבע אצבעות. ובבהמה דקה לא נתנו חכמים שיעור אלא במראיהן [ובמשמושן], וכל שהן קשים וגסים ולבנים הרי אילו צומת הגידין, אבל משהן מתחילין להתרכך אין להם דין צומת הגידין, וכן הקטנים ודקים. מקום שאינם לבנים כל כך אלא שהן לבנים קצת ועינם מזהיר כעין הזכוכית, יש מי שאוסר, והגאונים ז"ל מתירין. גידים אילו יש מהן שנבלעין בתוך אחרים כזכרות בנקבות, ואותן שנבלעין אינן בכלל צומת הגידין.
<h2>דף עו:</h2>
שלשה גידין אילו שבבהמה, האחד עב וגס והשנים דקים ממנו הרבה. נפסק או שניטל האחד העב כשירה שהרי נשאר רוב מניינן קיים. נפסקו או שניטלו השנים הדקים כשירה שהרי נשאר רוב בניין קיים, שהאחד העב גס משניהם. לעולם אין הבהמה נטרפת מחמת צומת הגידין עד שילך רוב בניין ורוב מניין. נפסק קצת כל אחד ואחד מהם כשירה עד שיפסק רוב כל אחד ואחד. בעוף יש ששה עשר גידין בעצם האמצעי והוא השוק, ומתחילין ממקום שמתחילין בבהמה וסימן שלהן כסימן בבהמה. חומר בשל עוף שאם ניטל או נפסק אחד מהם טריפה. נפסק רוב אחד מהם, יש מרבותיי מתירין עד שיפסק רוב כל אחד ואחד כדרך שאמרו בבהמה, ויש מי שאוסר כל שנפסק אפילו רוב אחד מהן.
<h2>דף עז.</h2>
מקום יש שהעור לבדו מציל. והיכן, במקום הסמוך ממש לארכובה הנמכרת עם הראש, לפי שאין שם לעולם אלא עור לבד דבוק לעצם, וכיון שהעור מדובק בתולדתו לעצם מציל הוא במקומו. היו רירין בין העור לעצם, יש אומרים שהוא מציל אע"פ שאין שם בשר. גידין הרכין שסופן להקשות אינן כבשר. נשבר העצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו, ונפל קצתו של עצם ונשאר רוב הנשאר מחופה עור ובשר טריפה, שאילו לא נפל אותו המיעוט לא היה הרוב מחופה. היה רובו מחופה ונפל ממנו מקצתו לארץ כשירה, שהרי אילו לא נפל היה מחופה רובו עור ובשר, וסופו כתחילתו. לא היה אותו בשר החופה את רובו במקום אחד אלא מתלקט מעט כאן ומעט כאן סביבות השבר, או שהיה במקום אחד אלא שהוא מרודד וקלוש, או שהיה מתמסמס עד שהיה רופא גורדו, כל אילו אין מצילין מספק וטריפה. וכן אם ניקב הבשר, או שנקלף, או שנסדק, או שניטל שלישיתו התחתון, כל אילו ספק מצילין ספק אין מצילין ואסורין מספק. נקדר הבשר בסכין מעל השבר בעגול כמין טבעת ורוב הקיפו מכוסה כשירה, שהרי כל שמסרט את הבשר מעלה ארוכה. במה דברים אמורים בזמן שהעצם מחזיק בבשר סביב הקדירה, שכל שהעצם מדובק לבשר סימן לעליית ארוכה הוא. נשבר העצם מקום שעושה אותה טריפה וחזר ונקשר ולא נודע אם יצא רובו אם לאו, אמרו משמן של גדולי המורים כל שחזר ונקשר חזקה לא יצא רובו לחוץ. נשבר ולא נודע אם מחיים אם לאחר מיתה, אם יש במה לתלות כגון שנתרסק לכותל או שרצצה ברגל וכיוצא בזה תולין, ואם לאו אסור.
<h2>דף צג.</h2>
ביצי זכר שניתקו גידיהן ועדיין תלויין בכיסן מותרין. ובמקום שנהגו בהם איסור אסורין משום אל תטוש תורת אמך.
<h2>דף קטז:</h2>
שלשה מינין פורשין מן הטריפה ומן הנבילה, שנים מהם לאיסור ואחד להיתר. כיצד, ביצת טריפה ושל נבילה ואפילו כיוצא בה נמכרת בשוק אסורה. וכן חלב טריפה אסור, דמגופה הוא והרי הוא כגופה. וכבר נתבאר שהעובר שהוציא אחד מאיבריו קודם שנשחטה אמו ואחר כך נשחטה אמו אותו האבר אסור כטריפה, ולפיכך אם אותו עובר נקיבה היא חלבה אסור כחלב טריפה. הרי אילו לאיסור. ואחד להיתר כיצד, עגל שנולד מן הטריפה מותר. ואע"פ שאמרו עובר ירך אמו הוא, הרי אמרו טריפה אינה חיה, וכיון שאין אסורה של אם אלא מחמת שאינה חיה, ועובר זה חי הוא ואין חיותו תלוי בחיי האם, חי הוא ומותר.
